קמפיין סיגנל גיוס

מסלול ראשון, מי שמוכר פתרון לכאב הגיוס. השמה, מיקור חוץ, הכשרה, כלים לגיוס, שירות שמייתר את המשרה. כאן המשרה הפתוחה היא הכאב עצמו, והשיחה נוגעת ישירות במה שהם מנסים לפתור.

מסלול שני, מי שמשתמש בגיוס כסימן לצמיחה. המשרה לא קשורה למה שאתם מוכרים. היא רק מעידה שיש תקציב, שיש תנועה, ושמישהו שם עסוק בלגדול. כאן המשרה לא מוזכרת בכלל לפעמים, היא רק קובעת מי נכנס לרשימה.

לא מתאים כשהשוק שלכם קטן מדי מכדי לספק זרם משרות קבוע. סיגנל שמופיע פעם בחודש הוא לא קמפיין, הוא התראה.

ואזהרה אחת ששווה יותר מכל השאר. קל מאוד לשקוע בסיגנלים ולהזניח את ההצעה, וזה כמעט תמיד הטעות. הצעה חזקה בלי שום סיגנל מנצחת סיגנל מתוחכם עם הצעה בינונית. הסיגנל קובע למי לפנות ומתי. הוא לא מחליף את הסיבה שמישהו יענה.

שלב א, סריקה חוזרת. משרות זה נתון שמתיישן. סריקה חד פעמית מייצרת רשימה שחלקה כבר סגור. הסריקה צריכה לרוץ שוב ושוב באותו קצב, והקמפיין ניזון ממנה במקום להתחיל מחדש בכל פעם.

שלב ב, לחלץ את הצורה. מכל משרה מוציאים את מה שהופך אותה למידע: כמה זמן היא פתוחה, האם זו פרסום חוזר, כמה משרות יש לאותה חברה, המחלקה, התפקיד המדויק, מי פרסם, ומילים מפתח מהדרישות.

שני שדות מכריעים כאן. משרה שפתוחה הרבה זמן היא כאב יקר שכבר קיים, לא כאב עתידי. ופרסום חוזר אומר שהם ניסו ולא הצליחו. זה הסיגנל הכי חזק בקטגוריה כולה, והוא כמעט אף פעם לא בשימוש.

שלב ג, לקרוא את הכמות. משרה בודדת בחברה יציבה בדרך כלל מסמנת שמישהו עזב. הרבה משרות פתוחות בו זמנית מסמנות צמיחה. אלה שני מצבים הפוכים, ולא כותבים אליהם אותו דבר.

שלב ד, למצוא את מי שמחליט. מי שפרסם את המשרה הוא לעיתים קרובות מי שמרגיש את הכאב, ולא תמיד מי שחותם. שווה למשוך גם אותו וגם את מי שמעליו, ולנהל אותם כשני אנשי קשר באותה חברה עם זווית שונה.

שלב ה, ניקוי. בלוקליסט, בדיקת ספק המייל של הנמען, ואז ולידציה. וגם השמדה של כפילויות מהסריקות הקודמות, כי אותה חברה תחזור שוב ושוב עם משרות חדשות.

במסלול הראשון, הצורה היא הפתיחה.

ההבדל בין "ראיתי שאתם מגייסים" לבין הצבעה על הצורה הוא ההבדל בין מייל שנמחק לבין מייל שנקרא. הראשון מספר להם מה שהם יודעים. השני מספר להם שמישהו הבין את המצב.

במסלול השני, המשרה נשארת מאחורי הקלעים.

כאן פותחים על התנועה, לא על המשרה. חברה שגדלה נתקלת בבעיות שלא היו לה קודם, וזה הפתח. אזכור ישיר של המשרה במסלול הזה נשמע מוזר, כי אין קשר בין מה שהם מגייסים לבין מה שאתם מוכרים.

במסלול הראשון, ההצעה צריכה לדבר על מה שקורה בזמן שהמשרה פתוחה. יש תקופה שבה העבודה לא נעשית, והיא הכאב האמיתי. הצעה שנוגעת בפער הזה חזקה יותר מהצעה שמתחרה בתהליך הגיוס עצמו.

במסלול השני, ההצעה לא נוגעת בגיוס בכלל. הסיגנל רק בחר את הרשימה, וההצעה עומדת בפני עצמה.

בשני המסלולים הבקשה נשארת רכה. מבקשים רשות, לא זמן.

הרצף כאן חייב לכבד את הזמן, כי הסיגנל מתיישן תוך כדי.

השלב הראשון יוצא קרוב ככל האפשר לרגע שהסיגנל נקלט. אחריו נכנס פער, ופה יש מהלך שרוב הצוותים מפספסים: פנייה בעוד כמה שבועות, שנשענת על העובדה שהמשרה עדיין פתוחה. אם היא נסגרה, הסיגנל נעלם וכדאי לצאת מהרצף. אם היא לא נסגרה, הכאב רק החמיר, והפנייה השנייה חזקה מהראשונה.

זה ההבדל בין רצף שמזכיר את עצמו לבין רצף שמדבר על משהו שזז.

הקמפיין הזה רץ טוב בשני הערוצים ובעיקר בשילוב.

באימייל. דומיין משני מחומם, פיצול לפי ספק המייל של הנמען, וריאציה על הגוף, שורת נושא קצרה בגרסאות נקיות. בלי קישורים במייל הראשון.

בלינקדאין. למי שפרסם את המשרה זה לעיתים קרובות הערוץ הנכון יותר, כי הוא נמצא שם ממילא. בלי חתימה, בלי וריאציה, קצר.

התזמון הוא הפרמטר החשוב. קמפיין שרץ אחת לשבוע מול סריקה יומית שולח סיגנלים ישנים. עדיף שהזרם יזין את הקמפיין ברציפות.

שולחים על הקיום ולא על הצורה. זה הכשל הבסיסי, וזה מה שהופך את הקמפיין לעוד מייל שנמחק.

הסיגנל התיישן. מייל שמדבר על משרה שנסגרה לפני שבועיים מוכיח בדיוק את ההפך ממה שרצה להוכיח.

פונים לאדם הלא נכון. מי שפרסם את המשרה יכול להיות מגייס חיצוני שאין לו שום קשר לתקציב.

מתייחסים לכל המשרות אותו דבר. משרה בודדת בחברה יציבה ומשרה אחת מתוך עשר הן שני סיפורים שונים.

משקיעים הכל בסיגנל וכלום בהצעה. קמפיין עם חילוץ סיגנלים מתוחכם והצעה חלשה מפסיד לקמפיין פשוט עם הצעה טובה. כמעט תמיד.

שולחים לאותה חברה בכל פעם שהיא מפרסמת. חברה שמגייסת הרבה תחזור בכל סריקה. בלי ניהול כפילויות היא תקבל מכם מייל כל שבוע, וזה נגמר בתלונה.