קמפיין רב ערוצי מתואם

מתאים כשהקהל שלכם קיים בשני המקומות. יש להם כתובת מייל שאפשר להגיע אליה, ויש להם פרופיל לינקדאין פעיל.

מתאים במיוחד כשחלק מהקהל קשה להשגה במייל. ארגונים גדולים יושבים לעיתים קרובות מאחורי שערי אבטחה, וללינקדאין אין שער כזה.

לא מתאים לעסקים מקומיים קטנים. בעל מוסך או מנהל מסעדה לא נמצאים בלינקדאין, וקמפיין רב ערוצי אליהם הוא בעצם קמפיין מייל עם עבודה מיותרת.

ולא מתאים כשאין למי לתחזק את התיאום. שני ערוצים זה שתי מערכות, ובלי שכבה שמחברת ביניהן זה מתדרדר לשני קמפיינים שרצים במקביל וגורמים נזק. עדיף ערוץ אחד שרץ טוב.

הנקודה שממנה הכל מתחיל: רשימה אחת, לא שתיים. אדם הוא שורה אחת, ולשורה הזאת יש שני מזהים.

שלב א, למשוך. סיילס נביגייטור ואפולו נותנים את אותם אנשים מזוויות שונות. חשוב שהמשיכה תיצור רשומה אחת לכל אדם ולא שתיים.

שלב ב, לסמן זמינות בכל ערוץ. לכל אדם שני שדות: האם אפשר להגיע אליו במייל, והאם אפשר להגיע אליו בלינקדאין.

בדיקת רשומות ה-MX היא מה שקובע את השדה הראשון. היא מזהה מי יושב מאחורי שער אבטחה ומי בכלל בלי תיבה, ואלה בדיוק האנשים שהמייל אליהם לא יגיע.

שלב ג, לנתב לפי הזמינות. וכאן הבדיקה הזאת משנה את התוכנית ולא רק את הרשימה. מי שלא ניתן להשגה במייל עובר ללינקדאין כערוץ ראשי ולא כגיבוי. מי שלא נמצא בלינקדאין נשאר במייל בלבד. רק מי שזמין בשניהם נכנס לרצף המתואם המלא.

שלוש קבוצות, שלוש תוכניות. מי שמתייחס לכולם אותו דבר מבזבז מאמץ על אנשים שלא יקבלו את ההודעה בכלל.

שלב ד, ניקוי אחד לשני הערוצים. בלוקליסט של הלקוח נבדק פעם אחת ומסיר את האדם משני הערוצים. סופרסיה שרצה רק על אחד מהם היא הדרך הבטוחה לפנות ללקוח קיים בערוץ שלא נבדק.

סיפור אחד, שני קולות.

זו הנקודה שהכי הרבה צוותים מפספסים. הם כותבים מייל, ואז מעתיקים אותו לתוך לינקדאין ומקצרים. התוצאה נקראת כמו אותה הודעה פעמיים, וזה מסגיר שיש מאחוריה מערכת.

מה שנשאר זהה: ההצעה, הכאב שהיא פותרת, וההוכחה.

מה שמשתנה: האורך, הפתיחה, ורמת הפורמליות.

במייל יש מקום. אפשר להסביר, אפשר לתת הוכחה, ויש חתימה.

בלינקדאין ההודעה נקראת בטלפון בין שתי ישיבות. קצרה, בלי חתימה, בלי וריאציה, ובטון של הודעה ולא של מכתב.

ואם ההודעה השנייה מגיעה אחרי הראשונה, היא צריכה לדעת את זה. לא בהתנצלות ולא ב"שלחתי לך מייל", אלא בכך שהיא לא מתחילה מאפס. זווית אחרת על אותו נושא קוראת כמו אדם שממשיך לחשוב. חזרה על אותה פתיחה קוראת כמו רובוט.

ההצעה זהה בשני הערוצים. מה שמשתנה הוא החיכוך.

במייל קר לא שמים קישור בהודעה הראשונה. אז ההצעה מנוסחת כבקשת אישור לשלוח.

בלינקדאין, ובמיוחד בהודעת InMail, אין את המגבלה הזאת. שם אפשר פשוט לתת את הנכס, או לצרף קישור, ולוותר על שלב הבקשה לגמרי.

זה אומר שאותה הצעה יכולה לרוץ בשתי רמות חיכוך, ושווה לנצל את זה: הערוץ שמותר בו קישור נושא את הגרסה הישירה, והמייל נושא את הגרסה שמבקשת רשות.

התזמור הוא כל הפלייבוק. ארבעה כללים.

מי פותח. לינקדאין פותח, כי הצעדים הראשונים בו שקטים. צפייה בפרופיל לא מבקשת כלום ומופיעה אצלם בהתראות. כשהמייל מגיע כמה ימים אחר כך, השם כבר עבר מולם פעם אחת.

המרווח. שתי נגיעות באותו יום קוראות כמו מבצע. פריסה על פני ימים קוראת כמו שני ניסיונות נפרדים של בן אדם.

ההעברה בין הערוצים. כשערוץ אחד לא מקבל תגובה, השני ממשיך את השיחה במקום להתחיל אותה. וכשאחד מהם נחסם, למשל בקשת חיבור שלא אושרה, המייל נושא את המשקל לבדו.

וכלל העצירה, שהוא החשוב מכולם. תגובה בערוץ אחד עוצרת מיד את השני. אדם שענה במייל ומקבל אחריו הודעה בלינקדאין מקבל הוכחה חותכת שאף אחד לא קרא את מה שכתב. זה הורג שיחה שכבר ניצחתם בה.

הכלל הזה הוא לא נוחות, הוא תנאי. בלי מנגנון שמבצע אותו אוטומטית, אל תריצו רב ערוצי.

שתי מערכות, ושכבה שמחברת ביניהן.

המייל רץ ב-EmailBison. דומיין משני מחומם, פיצול לפי ספק המייל של הנמען, וריאציה על הגוף, מעקב פתיחות כבוי, בלי קישורים בהודעה הראשונה.

לינקדאין רץ ב-HeyReach. מגבלות קצב שמרניות, בלי חתימה, בלי וריאציה, וכמה חשבונות במקביל אם הנפח מצדיק.

החיבור ביניהן הוא מה שהופך את זה לקמפיין אחד. תגובה במערכת אחת צריכה לעצור את השנייה, ואם זה לא קורה אוטומטית, זה לא יקרה. אף אחד לא יעבור על שתי תיבות ידנית כל בוקר.

ומדידה לפי אדם, לא לפי ערוץ. פגישה שנקבעה אחרי כמה נגיעות בשני הערוצים לא שייכת לנגיעה האחרונה. מי שמודד ככה יגיע למסקנה שערוץ אחד עובד והשני לא, ויכבה בדיוק את מה שפתח את הדלת.

אין מנגנון עצירה. הכשל מספר אחת, והיקר ביותר, כי הוא פוגע דווקא באנשים שכבר הביעו עניין.

אותה הודעה בשני הערוצים. מסגיר את המערכת מיד.

הכל באותו יום. שתי נגיעות במקביל קוראות כמו מרדף, גם כשהן מנוסחות היטב.

סופרסיה שרצה על ערוץ אחד. הבלוקליסט נבדק במייל ולא בלינקדאין, ואז מישהו פונה ללקוח קיים של הלקוח.

מתייחסים לכולם כאל רב ערוצי. חלק מהרשימה לא באמת קיים באחד הערוצים, ולשלוח אליהם שם זה בזבוז שנראה בדוחות כמו ביצועים חלשים.

מודדים לפי הנגיעה האחרונה. הדרך הבטוחה לכבות את הערוץ ששימש כפתיחה.

מריצים רב ערוצי בלי כוח אדם לתחזק אותו. שתי מערכות שאיש לא מסנכרן ביניהן גרועות מערוץ אחד שרץ נקי.